איך להתמודד עם סיטואציות מאתגרות בחיי היומיום?
כהורים, לא פעם אנו נתקלים בהתנגדויות מצד הילדים שלנו, והסיבה לא תמיד גלויה לעין.
לעתים דווקא במצבים אלה, מבלי שנשים לב, אנחנו ממוקדים במטרה שאנו רוצים להשיג, דבר אשר עלול להגביר עוד יותר את ההתנגדות בקרב הילדים.
היכולת להיות נוכח, להביע אמפתיה אמיתית ברגעי משבר, ולאפשר לילד לחוות תסכול וקושי בסביבה מוגנת ומכילה, מחזקת את יכולת ההובלה ההורית שלנו, מאפשרת לילד להגיע למקום של פניות רגשית, ומסייעת לו להסתגל למצב ולקבל אותו.
רק לאחר שהילד חווה את התסכול עד תום, הוא יכול להיפתח מבחינה רגשית למציאת פתרונות או לקבלם מההורה.
השילוב בין תקשורת מקרבת והגישה ההיקשרותית, מאפשר לנו ההורים לשים את הדגש שלנו, על מערכת היחסים עם הילדים שלנו, ועל חינוך מתוך חיבור. תוך מתן מענה לצרכים של כולנו.
כאמא לשלושה, אני יודעת עד כמה זה יכול להיות קשה, יש המון התנגדויות, ולפעמים רק בא לי שישתפו איתי פעולה וזהו! בלי כל הבלאגן מסביב.
אז מה בעצם אפשר לעשות כדי להקל על כל הצדדים?
יש כמה דברים שהכי עוזרים לי בסיטואציות כאלו, בעיקר במשימות שבשגרה שבהן אני צריכה לגייס את הילדים שלי לשיתוף פעולה.
אמפתיה – להביע אמפתיה לקושי של הילד זו נקודת מפתח.
גם אם לא ניתן לו את מה שהוא רוצה, הידיעה שהקושי שלו והתסכול שלו לגיטימיים מקלה על הילד להיפתח אלינו ולהישאר בחיבור שיאפשר לנו ללוות אותו בתסכול.
למשל אם חוזרים הביתה מחברים או מסבא וסבתא, זה באמת מבאס להפסיק את הכיף באמצע.
"אוףףףף רציתם להישאר עוד קצת. איזה כייף אם היינו יכולים להמשיך לשחק ולא ללכת הביתה." ככה הילדים שלי מקבלים תחושה שאני רואה אותם ומרגישה מה עובר עליהם.
לפעמים בכלל יש משהו מתחת לפני השטח שאני בכלל לא יודעת עליו.
מה שבאמת חשוב זה להבין איפה הילד שלי נמצא ולמה הוא מתנגד. אולי בכלל הוא עייף מדי, או רעב, או זקוק לעוד זמן איתי. אולי הוא בדיוק באמצע משימה שממש חשובה לו. כשאני מבינה מה הילד שלי צריך, אני יכולה לתת מענה לצורך שלו, וזה מפחית משמעותית את ההתנגדות, וכך הפתרון מגיע ממש מעצמו. המשימות שבשגרה בדרך כלל הן לא האישיו האמיתי, אלא רק הטריגר. כשהילד שלי מרגיש שאני מבינה אותו, מקבל אמפתיה לתסכול שעולה ממנו, ומרגיש שזה בסדר גם להתנגד, לרוב זה מה שממוסס את ההתנגדות.
תיווך והכנה מראש – כהורים, הרבה פעמים אנחנו באים ומבקשים משהו מהילדים, כשבעצם אף אחד מאיתנו לא אוהב שמנחיתים עליו דברים.
כשאני מתווכת לילדים שלי את הסיטואציה, ומכינה אותם מראש לשינויי, זה מחזיר לילדים שלי את הבטחון, הם יודעים מה עומד לקרות, וזה בעיקר ממלא להם את הצורך בעצמאות וביטויי.
למשל, אם נמשיך את הדוגמא מקודם, "עוד כמה דקות נלך הביתה. כל אחד יכול לבחור משחק אחרון לפני שנלך."
בעצם הילדים שלי נמצאים בעולם אחר, וכשאני רוצה את שיתוף הפעולה שלהם, אני רוצה שהם יעברו לעולם שלי. כדי שזה יעשה בצורה יותר קלה ונעימה, אני רוצה לבנות את הגשר הזה עבורם, מהעולם שלהם לעולם שלי.
אני רוצה להיכנס לעולם שלהם, ולהחזיק להם יד ולהוביל אותם צעד צעד לעולם שלי, והתיווך מסייע לי לעשות זאת.
לעיתים התיווך הוא רק חלק ממה שאני עושה כדי לייצר את הגשר הזה. יש סיטואציות שאני ממש רוצה קודם להיכנס לעולם של הילד, ורק אחרי שהייה איתו, אוכל להזמין אותו לעולם שלי.
משחק ודמיון – הילדים שלנו פועלים בתוך עולם שכולו משחק ולמידה, ואת האמת, זה באמת יותר כיף לעשות את הדברים בצורה כזו.
אני רוצה להניע את הילדים מתוך העולם שלהם, מתוך המקום שבו הם נמצאים. אם נצליח להפוך את המשימות לזמן של חיבור והנאה, הילדים שלנו ישתפו איתנו פעולה בקלות ובכיף.
למשל בדוגמא מקודם, כשחוזרים מחברים: "היי, בואו נראה מי נועל נעליים ראשון" "עכשיו נראה מי יכול לקפוץ על רגל אחת עד לאוטו" בזה שההליכה הבייתה ממשיכה את הכייף, אני בעצם אוספת את הילדים שלי לאט ובהדרגה מהעולם שלהם אל העולם שלי. ואז כשאנחנו כבר בחיבור, כי אני איתם שם בכייף, יהיה לי קל להוביל אותם ולגייס אותם לשיתוף פעולה.
הכלים האלו עוזרים לי בכל מיני סיטואציות בהן אני צריכה לגייס את שיתוף הפעולה של הילדים שלי, או להעביר אותם מהעולם שלהם לעולם שלי.
לאורך כל הדרך אני רוצה לשמור על החיבור!
חשוב לזכור שיש מלא דרכים יצירתיות וכייפיות לגרום לילדים שלנו לשתף פעולה, ויכול להיות שחלק מהרעיונות יעבדו היום ומחר כבר לא, או להיפך. אם נצליח להישאר ממוקדים בחיבור עם הילדים שלנו ובהבנת הצרכים שמניעים אותם ואותנו, המשימות שבשגרה יכולות להפוך לרגע של חיבור והנאה לכולנו.
באופן כללי כשאנחנו באים בדרישות אל הילדים שלנו, זה מעורר התנגדות, כי אף אחד לא אוהב שדורשים ממנו לעשות משהו.
ברגע שאנחנו ממוקדים בהבנת הצרכים שלנו ושל הילדים שלנו הרבה יותר קל לנו להוביל אותם.
הם מרגישים שרואים אותם, שהם חשובים לנו, והם גם רוצים לעשות טוב למעננו.
למשל ילד שלא רוצה ללכת לישון, ברגע שאני מבינה מה מפריע לילד שלי, למה הוא לא רוצה לישון, האם רעב, עייף מדי, מסוקרן או מוסח, אולי זקוק לחיבור ולעוד זמן איתי, קל לי יותר למצוא את האסטרטגיה המתאימה ולענות לשנינו על הצרכים.
למשל כשהילדים שלי היו קטנים הרבה פעמים בזמן ההרדמה הייתי מדברת איתם בכלל על מה שנעשה בבוקר, על המשחקים ואפילו על ארוחת הבוקר, ושמה את הדגש על החיבור המחודש שיהיה בבוקר, במקום על הפרידה עכשיו בזמן השינה. אם לא יכולתי להיות איתם פיזית הייתי מאפשרת להם להירדם במיטה שלי, או ללבוש חולצה שלי, ולפעמים אפילו שפריץ של הבושם שלי, עזר לי לשמור על החיבור איתם גם אם אני לא נוכחת.
אותו דבר כשמתקשים להיפרד בבוקר בגן, לקום לבית ספר, לקחת חלק במטלות הבית, או כל דבר אחר.
לפעמים כמה דקות של חיבור, חוסכות דקות ארוכות של מריבות וויכוחים. ובעצם גם מרגעים מאתגרים, אפשר לצאת מחוזקים ומחוברים, כי בכל אתגר מסתתר פתרון פשוט מאוד!
רחלי בן-עמרם
מאמנת ומרצה על מיומנויות תקשורת בגישה מקרבת,
מחברת הספר "פתרון פשוט מאוד".
Comments